חשיבות התה בתרבות הבריטית
עד 1657, תה נמכר יותר באנגליה, בבתי הקפה הקיימים בלונדון; עם זאת, זה היה ידוע בכינוי Tcha, China Drink, Tay או Tee, ונמכר בעיקר כטיפול לריפוי כל המחלות; מעייפות וחוסר כוח לרווחה ירודה כללית ומחלות מכל הסוגים, וזה היה יקר מאוד. בשיאו באמצע שנות ה-1600, התה נמכר במחיר של עד 22 ליש”ט לקילוגרם (כ-2,000 ליש”ט בכסף של היום), או 10 ליש”ט לקילוגרם. אפשר להניח בבטחה שהבריטים הטיפוסיים באותה תקופה לא הוציאו עד 4,000 פאונד בשנה על המשנה שלהם. התה היה שמור למעמד הגבוה, שיכול היה להרשות לעצמו לשמור אותו נעול בתוך קופסאות תה מכיוון שאנשים פשוטים ומשרתים הרוויחו אז סכום כולל של 50 פאונד בשנה לכל היותר.
למרות זאת, עד 1659, ניתן היה למצוא אותו כמעט בכל פינת רחוב בלונדון. לאחר המלכה קתרין מבראגנזה, אשתו של צ’ארלס השני הציגה את שתיית התה לחצר המלוכה בשנת 1662, זה הפך במהירות ליותר מסתם טרנד. בשיאה בסביבות אמצע המאה ה-18, קנטון שלחה כ-7 מיליון טונות של תה לאירופה מדי שנה, כאשר ספינות בריטיות נושאות כמעט מחצית מכלל זה.
הביקוש הגובר לסוג חדש זה של פריט יוקרה לא נעלם מעיניהם של הכתר. המסים על תה מיובא היו גבוהים עד 119% במאה ה-18. מלבד עידוד הברחות נרחבות, המחירים הגבוהים הביאו בסופו של דבר להפצה של תה באיכות מפוקפקת ואף למזיקים שעלולים להזיק. עשבי תיבול כמו ליקוריץ, סרבל וערבה הועסקו כדי “לפצות” על עלי התה היקרים באופן משמעותי, ועלי תה משומשים יובשו בעיקר והשתלבו עם עלים חדשים. בשנת 1784, תעריף התה הופחת ל-12.5%, ובכך סיים את השוק השחור, אך הקלקול נותר חשש מרכזי עד 1875, כאשר הוא הוצא מחוץ לחוק.
פלאי התה
אין ספק שאי אפשר לייחס אותו רק לטעם התה שהוא זכה לצריכה כה רחבה. הגישה הבריטית לתה היא כמעט פולחנית. הבריטים שמים דגש גבוה על היתרונות החברתיים של התה; רבים מהאינטראקציות המשמעותיות ביותר שלהם מתרחשות תוך כדי שיתוף כוס המשקה, ותמיד נוגעים בהם כשאחרים זוכרים את שיטת חליטת התה המועדפת עליהם. אפילו בחירות התה של אנשים משמשות לשיפוט מהיר לגביהם. הבריטים אוהבים את התה שלהם, והם משתמשים בו לכל דבר, החל משבירת הקרח ללימוד חרושת השמועות במשרד ועד לעילוי נשמתו של עמית. כוס תה במילים פשוטות, ניתן ליהנות כמעט בכל עת.